אני צופה בתינוקתי גדלה לגבר בן לילה

תמונה קייטי בינגהאם-סמית '

אני מניקה את בכורי ונשאת את עיני אל השעון הדיגיטלי שמעבר לחדר. מכה אותי שקוראת 02:32 הוא בן 24 שעות בדיוק ואני בבית חולים. אני מנסה ללמד אותו כיצד להניק, אבל יודע שעדיין אין לי מה ללמד; אף פעם לא עשיתי את זה בעבר. שנינו טירונים ונלמד ביחד. אני מרגיש שהיה לי אותו לפני רגע, אבל מכיר אותו במשך כל החיים. הוא מסתובב שם, אני מסתובב שם, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את הדרך שלנו.

ואז אני יושב בסלון שלי ופתאום הוא מסתובב, זורק צעצועים מפח הצעצוע שלו. לאחרונה הוא יותר תובעני, תמיד רוצה משהו. אני אוהב את זה ולא יכול לסבול את הכל בו זמנית. אני מותש, וזקוק להפסקה יותר ממה שאי פעם חשבתי שאעשה. לטפל בו, ולגדל את אחותו בתוכי, זה מעייף ואני אף פעם לא ישן מספיק. אני חולם בהקיץ מתי הוא גדול יותר ולא יזדקק לי לכל דבר קטן. בזמן הקצר שהיה איתנו, הוא כבר לימד אותי שאפשר להיות ממש מתוסכל ממישהו בזמן שהוא עדיין אוהב אותם כל כך ארור שזה כמעט כואב. אני לא יכול להסביר לו את זה, כמובן.

ואז אני רוכן עליו, הנעליים שלו על הרגליים הלא נכונות. אחיו הצעיר נמצא על הירך שלי, בזמן שאני מנסה למדו אותו לקשור את נעליו . הוא מתוסכל מכיוון שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו, והוא לא רוצה את העזרה שלי. עלי יש תינוק ושני פעוטות עכשיו, והבכי שלו שולח אותי מעבר לקצה. אז אני כן קושר לו את הנעליים, כי אנחנו צריכים לצאת לעזאזל מהבית. אני צריך אוויר אחר. אני צריך שהילדים שלי יהיו קשורים למטה. אני רוצה לראות עצים ולקבל קפאין, ולעזאזל, אני מקווה למצוא הקלה. רק קצת לטעינה, ואז אוכל להתמודד עם משקל האימהות שוב.

שמות בחורות ספרדיות מטומטמות

ואז הוא בכיתה ד '. הוא רוצה להכניס עוגות אנגרי בירד לבית הספר כדי לחגוג את יום הולדתו, ואני נשאר ער עד הלילה להכין אותן. הגענו למצב שבו אוכל להכניס את ילדי למיטה, וכולם נשארים שם כל הלילה, ולא מעירים אותי עד הבוקר. אני כבר לא מרגיש כל כך מדולדל, אז יש לי את האנרגיה להכין עוגות בזמן שהם ישנים. הוא מתעורר למחרת בבוקר ועובר מעל הירח על הקאפקייקס, אבל הוא מבקש שאעביר אותם לכיתה שלו. זה כל כך מביך, הוא אומר לי. אז אני לוקח אותם, בידיעה שזו תהיה כנראה השנה האחרונה שהוא רוצה להכניס משהו לבית הספר כדי לחגוג את יום הולדתו.

ואז הוא בן 11, רוכב על האופניים הישנים שלו. הוא מתחיל לעבוד עם סבו בקיץ כדי להרוויח מספיק כסף כדי לקנות אופני הרים חדשים. הוא חוסך, וחוסך עוד כמה. לבסוף, בספטמבר, יש לו מספיק והוא קונה את זה בגאווה בעצמו. הוא מדבר עם איש המכירות על אופניים, ואני רואה הצצה לילד מבוגר. ג'נטלמן. מישהו שכל כך בקיא באופניים ובאופן הרכבתם ומשום מה הוא נראה לי שונה מאותו יום ואילך.

עכשיו הוא כמעט בן 14, מתכונן לריקוד החצי רשמי הראשון שלו ביום האחרון של חטיבת הביניים. אתה צריך להביא מחוך או פרחים? אני שואל אותו. לא, הוא אומר מיד. אנשים לא עושים זֶה אמא. כמה טיפש. ולכן אני סומך עליו ואנחנו מופיעים בלי אחד. אני מוריד אותו ואת חברו לקצה המדרכה והם מתחננים שאעזוב, אז אני חונה קצת בכביש כדי לראות אותם מחכים לדייטים שלהם.

איך הגענו לכאן? לאן נעלם אותו ילד קטן? יום אחד אנו מלמדים את ילדינו כיצד לקשור את נעליהם, ואז פתאום אנו צופים בהם מתכוננים לריקוד החצי רשמי הראשון שלהם, ואנו מבינים שהם מלמדים אותנו בדיוק כמו שאנחנו מלמדים אותם.

יום אחד אנו רואים הצצה לילדנו, עושים משהו פשוט כמו לסדר את השיער או להכין כריך. הם יודעים שאנחנו צופים בהם, אבל אין להם מושג שאנחנו חושבים על הפעם הראשונה בה החזקנו אותם. הם לא יודעים שאנחנו חשים ייסורי אשמה על כל הפעמים שהיינו צריכים להיות רחוקים מהם. אין להם מושג עד כמה אנחנו באמת אוהבים אותם. הם לא מודעים לכך שאנחנו רואים אותם כתינוק, פעוט, ילד קטן, כגבר או האישה שהם הופכים להיות, בו זמנית.

אין להם מושג שהם מורידים לנו את הנשימה.

שם שפירושו רוצח

שתף עם החברים שלך: