סוד של אמא (צורחת) לשרוד עונת חלונות פתוחים

יש הרבה צעקות בבית שלי בזמן האחרון, על הדברים הרגילים כמו 'תפסיקי להגיד לאחותך שהיא צוחקת כמו היניה!' ו'תרד מהמחשב שלך! היית על הסיר 45 דקות!'

אבל מזג האוויר מתחמם והחלונות נפתחים — והבית שלי מוקף בשכנים. תבעטו בכדור כדורגל צפונה, דרום, מזרח או מערב והוא ייגמר בחצר של מישהו. אני די בטוח שהקול שלי נע באותה מהירות.

עכשיו, אני אוהב את הצאצאים שלי כמו שאני אוהב חצי ממתק ולנטיין, אבל בניגוד לשקית של לבבות שיחה מעופשים, הם לא לוקחים שום דבר שאני אומר ברצינות. אני צריך להרים את הקול שלי בערך 120 דציבלים כדי שהם יקשיבו. (מכסחת דשא היא בערך 90 db רק כדי לתת לך מסגרת התייחסות.)

הם צועקים עלי. אני צורח עליהם בחזרה . הם צורחים אחד על השני. זה מאוד כיף כאן. אבל כמו שציינתי, הכיף חייב להיפסק כי זו העונה של חלונות פתוחים.

זכרון אנפאמיל 2017

אם אתה כמוני, אתה בטח תוהה איך להשיג את ההישג הקשה הזה. חשבתי שטיפול משפחתי יהיה התחלה טובה, ואני חוקר רופאים מהיום שבו הטמפרטורה הגיעה למעל 65 מעלות. עוד לא יצא לי לבקר אבל, תאמינו או לא, הצרחות ממש התמתן בימים האחרונים.

אני עומד לספר לך איך גרמתי לזה לקרות. זכור שאין לי הכשרה מקצועית ואני לא פסיכיאטר, פסיכולוג או אפילו יועץ. אני רק אמא שמקווה לעזור לאמהות אחרות לשמור על חלונות פתוחים בקיץ הזה.

הכל התחיל (או הסתיים?) ביום ראשון בערב, בסביבות השעה 7:00, אחרי סוף שבוע חם ודביק של משחקי לקרוס ומשחקי בייסבול ובתים קופצניים ומשאיות גלידה ו- זה יוצא דופן עבורנו - צחצוח סוסים. אז בהיותי האמא האיומה והמרושעת שאני, ביקשתי מבתי בת השש לשטוף במקלחת שלי. 'אני לא רוצה!!' היא הפצירה בנחרצות ואני מודה שהיא באמת הייתה בקשר עם הרגשות שלה. בנוסף, היא קיבלה קעקוע נצנצים מאוד שחור, אדום וירוק של ורד בוער על האמה רק שעות קודם לכן.

'הקעקוע שלי הולך לרדת במקלחת,' היא התייפחה, כשעזרתי לה לקלף את בגדיה.

'אל תהיי טיפשה,' אמרתי לה כשניסיתי להעלות על הדעת חוויות עבר של קעקוע נצנצים במוח המבולגן שלי, אבל יצאתי ריקה. 'אני בטוח שזה עמיד למים,' אמרתי לה כי איזה סוג של קעקוע לא מחזיק מעמד לפחות כמה ימים? אפילו התזכורות בעט Bic על גב היד שלי מחזיקות מעמד זמן רב מהנדרש. 'אני מבטיח.'

שניות לאחר מכן היא נכנסת למקלחת בתערובת של חשש ואמון. אני יושב על המיטה שלי ומקפל תלולית כביסה. ואז אני שומע את זה. צליל כל כך מבאס-נורא, בגובה חודר. 'נווווווו!'

אני זורק את ראשי לאחור בתנועה מסוג 'אני מוותר'. ואז זה קורה. אני מפצח את זה נגד הקיר. הכאב יורה סביב הגולגולת שלי ואני שוקע לתוך הכריות שלי. אני מעלה את הברכיים בעובר.

'MOOOOMMMMM!! אני שונא אותך!!! אתה כל כך מרושע!! הקעקוע נשטף!! זה נעלם! את האמא הכי גרועה אי פעם!' הצליל רוטט. זה מהדהד. זה גלי קול נגד גלי מים נגד קירות זכוכית ואריחים.

אני מתכרבל חזק יותר, מקשיב לוויטריול שלה שמנקד את הפועם בראשי, ומרחם על עצמי.

ואז היא יוצאת מהמקלחת וחולפת ישר על פני. אני גונח, עם כרית על הראש. (אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל אני מנסה לקבל קצת סימפטיה), ובכל זאת היא מתקרבת כאילו אני תמיד שוכבת בתנוחת העובר וממלמלת בחוסר קוהרנטיות.

העניין הוא שהיא בכלל אמפטית אבל כנראה שהקעקוע הזה היה הקעקוע הכי יפה אי פעם, ואי אפשר לשחזר אותו או איזה מגוחך כזה. עכשיו אני בוכה באמת. אבל לא כי כואב לי הראש.

אז הבן שלי נכנס. יש חריגה בסיפור הזה, כי בדרך כלל זה הבן שלי ואני שצורחים אחד על השני. אבל החיים מלאים בהפתעות. והוא בעצם מסתכל עליי ואומר, 'מה לא בסדר, אמא?'

'דפקתי את הראש ממש חזק,' אני מייללת. (שוב, הכאב התפוגג מעט אבל אני שואב אותו בשביל הזדהות.) ואז אני אומר את זה. אני יודע שאני נשמע כמו ילד. אני יודע שאני נשמע כמו אחד מהם שֶׁלִי ילדים - אבל זה פשוט יוצא החוצה. 'למקנזי אפילו לא היה אכפת!'

הוא לוקח את המידע הזה ורץ איתו. פשוטו כמשמעו, רץ לחדר השינה שלה. 'אתה יודע שאמא דפקה לה בראש ואפילו לא שאלת מה שלומה?!' הוא אומר בחוסר אמון, מתענג על היותו הילד 'הטוב'.

היא רצה לחדר שלי מתייפחת. 'לא ידעתי!' (היא ידעה.)

'חבטתי בראשי ואתה עברת בסערה על פני בלי לבדוק אותי,' אני מייללת. 'כואב לי כל כך!' אני מתכרבל ומחבק בדרמטיות את הכרית סביב ראשי לצורך אפקט. אני יכול להגיד שהיא מרגישה פחות כועסת עלי ויותר אשמה על הדרך שבה היא התנהגה.

מסתבר שחליבת הפציעה באמת זרקה את דפוס הצעקות הרגיל. אני שקט ורגוע באופן מוזר (מתבוסס באי הנוחות שלי), והם מודאגים. הם עומדים ליד המיטה שלי, זה לצד זה (בלי להילחם), ובוהים בי כאילו אני חיית גן חיות פגועה.

בדרך כלל הייתי צריך להגיד להם לצחצח שיניים לפחות חמש פעמים, תחילה בקול דיבור רגיל ולבסוף מגיע לשיאו בצעקה מגרדת בגרון. אבל הפעם כשאני שואלת אותם - בגניחה עמומה נמוכה מתחת לנוצות האווז של הכרית שלי - הם פשוט צועדים ומצחצחים שיניים. (רגע מה?)

'ותלבש גם את הפיג'מה שלך!' אני מוסיפה ברוך ובודק את מזלי.

הם חוזרים לחדר שלי, שיניים מצחצחות ופיג'מה. 'אמא, את מרגישה יותר טוב?' הם שאלו.

רעיונות לחדר תינוקות ילד

'קצת', אני מודה - למרות שאני מתייחס פחות לפועם ויותר לשמחה שלי שהם בעצם מקשיבים.

זה כאילו הם לא יודעים איך להגיב לאנושיות האמיתית שלי, לעובדה שבאמת יכולתי להרגיש כאב, למציאות שאני יכול להיות פגיע. שאני לא סתם רובוט נטול נשמה שמזמין אותם.

באותו לילה הם נכנסו למיטה בלי להילחם . למחרת בבוקר הם התעוררו ושאלו אותי איך הראש שלי מרגיש. (זה עדיין כאב, באופן מפתיע, ואמרתי להם זאת, בהגזמה קלה.) כשביקשתי מהם לנעול את הנעליים לבית הספר והם העמידו פנים שהם לא שומעים אותי, במקום להרים את הקול, פשוט שמתי את ידי על שלי ראש (פצוע) והתחנן בשקט בצורה עצובה ומעוררת רחמים.

בהתחלה הם הסתכלו עליי בבלבול. אבל אז, נחשו מה? הם נעלו את הנעליים!

כמו שאמרתי, אין לי תואר בדברים מהסוג הזה, אבל הכאב שהרגשתי אחרי שהחבטתי את ראשי בקיר היה שווה את זה במשך הימים הספורים של ההאזנה שלאחר מכן. עכשיו, אני לא מציע לך להכות את הראש בכוונה, אבל אם אתה רוצה ליהנות מהרוח הקרירה ומציוץ הציפורים הקיץ הזה - לכל הפחות זיוף פציעה. אתה יכול להודות לי אחר כך.

שתף עם החברים שלך: