אני כבר מתגעגע לילדותו של התינוק שלי, ואנחנו עדיין בה

כרגע, זו בקושי זריחה. כבר שתיתי כוס קפה, שטפתי כמה כלים, האכלתי את החתול והגשתי משימת כתיבה. התינוק שנולד שלי ישן כמה מטרים משם, למרבה האירוניה, מכיוון שהיא שמרה עלינו ערים רוב הלילה.

נוסחת סימילאק

הבת שלי בדיוק בת חודש היום. היא ישנה די נוראית, ונאמר לי שרוב התינוקות הם בגיל הזה. נראה שהיא שונאת את העריסה המפוארת שקנינו לחדר השינה שלנו ומבלה את רוב הלילה בהשמעת רעשים שאפשר להשוות רק למה שאני מניח שדרקון תינוק נשמע. באופן טבעי, אני מבלה את רוב שעות הלילה בודק אותה, מוודא שהיא לא נחנקת או משהו נורא באותה מידה, ומרים אותה כשהרעשים שלה נכנסים לתחום של 'אני אתחיל לצרוח אם לא תחזיק אותי, לידיעתך. .' אני לא בטוח כמה ישנתי אתמול בלילה, אבל איכשהו התחלתי ללמוד לתפקד על מעט מאוד.

אני מוצא את עצמי אומר לעתים קרובות, 'אני לא יכול לחכות עד שהיא תהיה בת __ חודשים,' או 'האם נוכל פשוט להריץ קדימה עד חג המולד?' בשבוע הראשון הביתה מבית החולים, הסתכלתי קדימה לאוקטובר, אז הייתי עוברת בדיקה של 6 שבועות לאחר לידה, ציפיתי להיות נטולת כאבים, והלוואי שתהיה לי מכונת זמן פשוט להגיע לשם כבר. ואפילו כשאני מקליד את זה, חלק מהמוח שלי חולם בהקיץ על מחסום הקסם הזה שכל ההורים מדברים עליו, כשזה פתאום 'נעשה קל יותר'.

אבל על כל פעם שאיחלתי לעתיד, אני מיד מרגיש קצת אשם כי אני יודע שהעתיד-אני בטח יצטער על כך שהפעם ייחלץ . אני יודע את זה בגלל שהווה-אני מתחרט על כל הפעמים שאיחלתי דברים בעבר. כשהייתי בן 16, עבדתי בסופי שבוע במוזיאון חיצוני עבור השירות הקהילתי של בית הספר התיכון שלי, אחד מאותם מקומות שבהם אנשים התחפשו בלבוש קולוניאלי וחסכו חמאה בחוץ בחום הכבד של אוגוסט.

שנאתי את זה מעבר לכל ייאוש. שנאתי ללבוש את השמלה הכבדה והסינר בדוגמת הקיץ, להיות משועמם כל היום בזמן שהראיתי לתיירים טיפשים איך להכין נר, או משהו צולע באותה מידה. שש או שבע השעות שביליתי שם פעם בשבוע הרגישו כמו חודשים. אני זוכר בוקר אחד, התקלחתי כשהתכוננתי, התחננתי נפשית לקפוץ איכשהו בקסם לשעה 17:00. עצמתי את עיניי בתקווה שכשאפתח אותן, זה יהיה הערב, והיום יהיה מאחוריי. הימים האלה מאחוריי עכשיו, יחד עם כל השאר מהתיכון, הקולג' ואחריו. ובמובן מסוים, אני מתגעגע לזה.

באחד הרומנים האהובים עלי - הכנה מאת קרטיס סיטנפלד - הגיבור מדבר על הדבר הזה בדיוק. הספר, המתרחש בבית ספר פרטי מפואר בניו אינגלנד, מציג סצנה שבה הדמויות מעירות באמצע הלילה על ידי אזעקת אש (משהו שאני זוכר טוב מדי מהקולג'). ''אני רק רוצה שזה ייגמר'', אומרת אחת הבנות. סיטנפלד ממשיך וכותב: 'תרגיל האש הסתיים, אבל גם כל השאר. האמנו שנוכל לבחור מה יעבור מהר? ”

המילים האלו קופצות לי לראש בכל פעם שאני ממהרת להתרחק מהשבועות והחודשים הראשונים בחייה של בתי. בכל פעם שאני מצפה לעתיד, אני מרגיש לרגע כאב של עצב כי קורה משהו עכשיו שאני הולך לפספס. יכול להיות שזה הפרצוף המוזר שהיא עושה כשאני מנשק את האף שלה, או איך שהיא יושבת כמו צפרדע בחיקי כשהיא נרדמת אחרי האוכל. זה יכול להיות הדברים המצחיקים שקורים בעיצומה של חוסר שינה, כמו איך בעלי השתכנע באקראי שהחולצה שלה קראה 'טורקיה צלויה בתנור' במהלך החלפת חיתול ב-2 לפנות בוקר. או שאולי זה פשוט הרגעים השקטים לפני הזריחה, קטעי היום שמעולם לא חוויתי עד עכשיו.

אבל קשה להתענג על הרגע כשזה אמצע הלילה וכל מה שאני רוצה לעשות זה להירדם, או כשלא יכולתי אפילו להחזיק אותה כמו שצריך בחדר החולים בגלל כמה כאבים לי. באותם רגעים, הדבר היחיד שעוזר לי הישאר שפוי וחיובי היא הידיעה ש גם זה יעבור . ועדיין, כך גם כל השאר. וזה עושה אותי עצוב, אכול בנוסטלגיה לזיכרונות שעוד לא קרו. אני כבר חסר היום, והיום בקושי התחיל.

שמות חמודים לתינוקות ייחודיים

זה פרדוקס מוזר שגורם לי להרגיש תקוע לגמרי, ואני לא בטוח איך להשתחרר מהמעגל. אני מניח שהדבר היחיד ל לעשות הוא להתענג על מה שאני יכול, להרפות ממה שאני לא יכול, ולעקוב אחר הדברים שאני רוצה לזכור. אם יש דבר אחד שלמדתי עד כה בפרק הזה של חיי הבוגרים, זה שהזמן עובר הרבה יותר מהר ממה שהיה כשהיינו צעירים יותר. שנה יכולה להרגיש כמו חיים שלמים כילד; בתור מבוגר, זה לפעמים מרגיש כמו חודש בודד.

אז כן, גם זה יעבור, וזה טוב, רע, וכל מה שביניהם. ובעוד ש'עכשיו' הוא באמת עכשיו, ולא זיכרון, אני אעשה מה שאני יכול כדי להעריך את זה בתור הַרבֵּה כפי שאני יכול. ואם אני עושה כמיטב יכולתי, אני מניח שזה יצטרך להיות מספיק טוב.

שתף עם החברים שלך: