רציתי להתגרש, אבל אני עדיין מתאבל על חיי הישנים

PATCHARIN SIMALHEK / Getty

לפני כמה שבועות הייתי במקום ממש טוב. הילדים שלי היו אצל אבא שלהם, הלכתי לריצה ארוכה, עיסיתי ועשיתי קניות לפני שהייתי קבוצה של חברים לערב. הייתי מאושר, מרוצה והרגשתי כל כך שלווה לעזאזל. לא רציתי שהתחושה תעזוב אותי.

סוף סוף הרגשתי שעשיתי פינה מאז גירושי לפני שנתיים. בפעם הראשונה לא הייתה לי הרגשה ריקה כזו כשהתעוררתי באותו בוקר ולא שמעתי את בתי נכנסת למקלחת. זה לא היה כואב להסתכל במסדרון ולא לראות את הבן שלי הולך לעברי, משחק בשיער המבולגן כבר, כדי לחבק אותי בבוקר טוב.

כמובן שבקרים תמיד טובים יותר כשילדים נמצאים שם והבית שלכם מלא באהבה ונשמע כמו בישול קפה, מים זורמים ונצמדת כוס מיץ. אבל, הבוקר, השקט שרדף אותי בכל בוקר שהילדים שלי לא היו איתי לא פגע באוזניים כמו שזה הרגיש כמו חיים שלמים.

כאב רגשי יכול לגרום לך להרגיש שהימים גוררים את רגליהם הארורות בכוונה. היו פעמים שצפיתי בשעון, חיכיתי לזמן הגון לכבות את האורות ולהכניס את עצמי למיטה בתקווה שהמשקל שסחבתי איתי יעלה.

היה טוב להרגיש שהכוס שלי מלאה לשם שינוי. הרגשתי שחיי נעים בכיוון הנכון, אבל יותר מהכל הצלחתי לקבל את המקום בו הייתי ברגע זה ממש: אם עובדת וגרושה לשלושה, שבונה חיים חדשים לבד.

תחושת התוכן ההיא הייתה חולפת. לקח כמה ימים עד שרוחות הרפאים חזרו, אבל הם חזרו - נראה שהם תמיד מוצאים אותי שוב לא משנה כמה אני מרגיש חזק, כמה טוב לי, או כמה הילדים שלי מסתדרים היטב.

הייתי כל כך עייף שהייתי חולה בבטן. וכל מה שיכולתי לחשוב בזמן שבכיתי את דרכי לשיעור ספין היה, אני כל כך גמור. סיימתי להיות אישה גרושה. סיימתי להרגיש את החללות הזו שלא תזדיין לעזוב ולא משנה כמה פעמים אנסה להזיע אותה, לא משנה כמה שעות ביליתי לדבר על זה. לא משנה כמה פודקאסטים אני מאזין, או ספרים שאני מנסה לדחוף לי בגרון. אני פאקינג גמור.

בדיקת ריקול של enfamil

אני מבין שצורת החשיבה הזו אינה רציונאלית. אין לזה שום היגיון כי אני, למעשה, אישה גרושה מאוד. הייתי מוכן לחתום על הניירות ולעבור הלאה. זה באמת הרגשתי מרגש להוריד את הטבעת. ולא יכולתי לחכות לשפץ את ביתי ולישון באלכסון כל לילה.

אבל עדיין התחושות האלה נשארות. העייפות שבגירושין הולכת תמיד אחר ידידה, עֶצֶב . השניים האלה צמודים ומסרבים ללכת לכל מקום בלי זה לזה. הרגשתי עצוב על כל הדברים שלא יכולתי להיות עבור משפחתי לתקן את הנישואים שלי בזמן שבעלי לשעבר ואני מתפרקים. ואז הייתי עצובה על כך שאני לא אותה אישה שהייתי בה רק כמה ימים לפני שהרגשתי שהדברים סוף סוף נמצאים בעלייה.

מדוע להכות את עצמנו אם אנחנו לא הולכים ללכת עד הסוף ולסיים את העבודה, נכון?

כדור גומי / מייק קמפ / גטי ואמא מפחידה

העניין הוא שאתה יכול לרצות להתגרש ולהתחיל חיים חדשים אבל זה לא אומר שהנסיעה הרגשית לא תשפיע עליך. כאשר בעלי לשעבר ואני נפרדנו לראשונה, חבר גרוש אמר לו שלמעשה להתגרש זה הדבר הכי קרוב למוות שתחווה אי פעם. הוא עמד במטבח ואמר לי את זה ואחרי שנעצנו עיניים לשנייה, שנינו צחקנו ודיברנו על כך שאנחנו מרגישים חופשיים, ואין שום דרך לעזאזל שתהיה אנחנו.

אולי בגלל זה הכאב של שינוי הדינמיקה המשפחתית, התעוררות בלי הילדים שלי בבית, וניסיון להבין איך לתקן את מכסחת הדשא הארורה מרגיש כל כך משוקלל - כי איכשהו חשבתי שבגלל שאני רוצה את זה, אנחנו רוצים את זה, זה יהיה טעם של חופש והתחלות חדשות והמשך אחרי החיים שרצינו באמת.

זו לא הדרך בה משחקים את המשחק. גירושין מושכים אותך לאחור, גוררים אותך למטה וגורמים לך להתגעגע לרגעים שקרתו לפני עשור, רגעים שלא חשבת שהם כל כך יקרים באותה תקופה אבל עכשיו נצרבים במוחך.

לעת עתה, כל מה שאני יכול לעשות זה לקבל את כל זה - הימים הנהדרים שבהם אני מרגיש שסיימתי לעשות את ההרמה הכבדה, ואת הימים הרעים שכל מה שאני רוצה לעשות זה לטפס במיטה, לכרוך את הכיסויים סביב עצמי, חכה שזה יעבור.

זה תמיד עובר אם כי לפני שחוזר לביקור כדי לבעוט לך בחלק האחורי של הברכיים ולהוריד אותך בכמה דרגות. אבל אני צריך להאמין שאולי באחד מהימים האלה אני אהפוך את הפינה הזו אמיתית, אקבל קצת מרחק, וההרגשה הזו תישאר יותר מיום-יומיים.

שתף עם החברים שלך: