אני עדיין מאשים את עצמי על הזמן שבו בני נדד

סטודיו אמא ופיק מפחיד

זה היה אחר צהריים יפה ובהיר של סתיו, והילדים שלי בילו במגרש המשחקים של בית הספר של בני הגדול, כפי שהיו עשרות פעמים בעבר. בית הספר רק יצא החוצה והיו ילדים בכל מקום, שיחקו בתג, תלויים על ברים של כסף, מסתובבים לכאן ולכאן.

כיתה ג' שלי שיחק כדורגל עם החברים שלו ובני בן השלוש, פיטר, שיחק עם שאר האחים הצעירים שהסתובבו. הוא נראה קצת יותר טמפרמנטלי אחר הצהריים, אבל זה לא היה משהו יוצא דופן עבור ילד קטן נלהב ופעיל כמוהו. הוא ילל לי שהוא מוכן לעזוב, אבל אמרתי לו לחכות עוד כמה דקות עד שאחיו יסיים.

אני זוכרת שהסתכלתי למטה בטלפון שלי כי הגיעה הודעת טקסט מבעלי לגבי השעה שבה הוא חוזר הביתה. עדיין שמתי עין על פיטר כמו נץ, כי ידעתי שיש לו נטייה להסתובב, אבל חישבתי שיש לי מספיק זמן לטפל בטקסט מהיר.

תגי עור לבונה

טעיתי. כשהסתכלתי בחזרה למעלה, פיטר נעלם. חשבתי בהתחלה שהוא בדיוק הלך לשחק באזור אחר במגרש המשחקים, אבל כשסרקתי את מגרש המשחקים כדי למצוא את הקפוצ'ון בצבע טורקיז שלו, לא היה כלום. קראתי את שמו בבהלה: פיייייטטררר!!!! איפה אתה?

עדיין כלום.

Guillaume-d2/Pixabay

חבר שלי ראה שאני בפאניקה, שאל מה לא בסדר, וצבר במהירות צוות שיצא לצוד את פיטר. באותו שלב, הלב שלי דפק בחזה שלי, ולא חשבתי בצורה רציונלית, אבל אני זוכר שהחלטתי לעלות את המדרגות ממגרש המשחקים אל המדרכה, עם זכרון מעורפל ששם הסתובב פיטר. הוא התחנן שאעזוב, ממש לפני שקיבלתי את ההודעה.

עליתי במעלה המדרגות. הזמן עושה דברים מצחיקים כשאתה בפאניקה מוחלטת, מחפש ילד אבוד. זה היה כאילו הזמן נע בקצב האיטי ביותר האפשרי בעולם, וגם במהירות אש מהירה.

שמות בנים שמשמעותם ללא חת

אני זוכרת שהרגשתי בטוח שהוא הולך להימצא ויהיה בסדר, וגם בטוח לחלוטין שלעולם לא אמצא אותו או שהוא ייפגע בדרך כלשהי. באופן מוזר היה אפשר להרגיש את שני הדברים בבת אחת.

הגעתי לראש המדרגות והייתי צריך להחליט באיזו דרך ללכת. שוב הלכתי אחרי האינסטינקטים שלי ותליתי שמאלה. לא ממש יכולתי להגיד לך למה, אבל זה הרגיש נכון. ראיתי אישה שנראתה כאילו זה עתה ירדה מהרכבת, התיק שלה מתבטל לצידה, כאילו היום היה יום רגיל ולא היום שאולי איבדתי את בני האהוב.

חציתי את השביל של בית הספר ( מכוניות!!! הוא יכול היה להיפגע ממכונית!!! ) והלכנו עוד חצי בלוק אל מדשאת הכנסייה שבה לפעמים גם אנחנו משחקים אחרי בית הספר.

והנה הוא היה - אלוהים אדירים, הנה הוא היה – שוכב על הדשא ומתייפח.

אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אחר כך. ניסיתי להוציא ממנו סיפור על למה הוא נדד. הוא חשב שהגיע הזמן ללכת, הוא אמר, והוא חשב שאני בא. הוא אמר לי שהוא מפחד. אמרתי לו אני היה מפוחד. הוא אמר לי לא לפחד. אמרתי לו שאני לא יכול להתאפק.

ואז אמרתי לו במילים לא ברורות שהוא אף פעם לא, אֵיִ פַּעַם , ללכת לכל מקום בלי לספר לי. כשהרמתי את גופו הקטן בזרועותיי והתייפחתי על כל הקפוצ'ון הטורקיז שלו, אני זוכרת שכל תרחיש אפשרי רץ בראשי.

מה אם הוא היה שוטט לרחוב? מה אם מכונית הייתה מגיעה כשהוא עבר את שביל החנייה של בית הספר? מה אם מישהו היה חוטף אותו?

ניסיתי לא לחשוב על הדברים האלה, אבל ברור שעשיתי. איך יכולתי שלא? החלק הגרוע ביותר היה עד כמה האשמתי את עצמי עמוקות. אני מחשיבה את עצמי כאחת האמהות הכי מודעת לבטיחות, זהירה. וידעתי שהוא שוטט לפעמים. למה חשבתי שיש לי אפילו 30 שניות להסתכל למטה בטלפון שלי?

להאשים, להאשים, להאשים . יכולתי לתרץ זאת בכך שאפילו האמהות הטובות ביותר עושות טעויות. אני יכול לדבר על איך לפעמים אתה לא יודע מה הילדים שלך מסוגלים לעשות עד שהם עושים את זה. יכולתי לברך את עצמי על שמצאתי אותו כל כך מהר, על כך שיש לי את האינסטינקטים של אמא לדעת באיזו דרך ללכת כדי למצוא אותו.

ועשיתי את הדברים האלה. אני עדיין עושה אותם עד היום.

אבל אני אגיד לך את זה. שום דבר שאוכל לעשות אי פעם לא ייקח את האשמה והדאגה שאני מרגיש לגבי האירוע הזה. הבן שלי בסדר. הוא בריא. היה לי מזל. הוא לא נדד שוב, ולא הורדתי ממנו את העיניים במשך שנים רבות, כנראה הרבה יותר ממה שהייתי צריך.

סימילאק ריקול 2021

StockSnap/Pixabay

אירוע הנדודים קרה לפני יותר משלוש שנים, ואני לא ממש אוהב לדבר על זה. אני לא אוהב לחשוב על זה. ואם זה יוזכר אי פעם על ידי בעלי או אחד מילדיי, אני מתחילה להרגיש שוב את רגשות הפאניקה האלה. אני זוכר כל כך בבהירות איך זה הרגיש לא לדעת איפה הבן שלי, לא לדעת אם הוא בסדר.

תחבק אותי ביקורת אורגנית

אני חולק את הסיפור גם כמעין סיפור אזהרה (כן, הילד שלך יכול לשוטט תוך 30 שניות), אבל גם כדי להזכיר לעצמי ולכל אמא שכולנו עושים טעויות. קורים דברים שהם בשליטתנו. אבל זה לא אומר שאנחנו אמהות רעות. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות ספוגים באשמה לנצח נצחים.

וכן, כשאני אומר אמהות, אני מתכוון במיוחד לאמהות, כי אני חושב שסוג זה של האשמה עצמית הוא לרוב חוויה של להיות אמא, בניגוד להיותי אבא. אני לא אומר בכלל שאבות לא אוהבים את הילדים שלהם עד הירח ובחזרה ולא מרגישים רע מאוד כשמשהו משתבש.

אבל אני חושב שפחות סביר שאבות מאשימים את עצמם בצורה כה ברורה, ושהאשמה והספקות העצמיים נשארים איתם במשך שנים... לנצח ארור.

אני כל כך, כל כך אסיר תודה ששום דבר גרוע יותר לא קרה לבן שלי באותו יום. אני כן מאמינה שהאינסטינקטים המהירים שלי ובכל הדרכים שבהן הכנתי את הבן שלי לעשות בחירות חכמות (כמו לא להיכנס לרחוב) עשה להגן עליו, או לפחות לא להחמיר את המצב.

ובכל זאת, אני די בטוחה שהחוויה תמיד תחיה בעצמותי כאחד הכישלונות הכי גדולים שלי כאמא - כזה שאמשיך לחיות שוב ושוב, תוהה איך יכולתי להשתפר. אבל אני מניח שזו בדיוק המשמעות של להיות אמא, שחלק מהלב שלך מסתובב מחוץ לגוף שלך, ולעולם לא מרגיש שאתה יכול לעשות מספיק כדי לאהוב ולהגן עליו.

שתף עם החברים שלך: