celebs-networth.com

אישה, בעל, משפחה, מעמד, ויקיפדיה

ברחתי מחיי, ומעולם לא הייתי מאושר יותר

אִמָהוּת
ברחתי מחיי, ומעולם לא הייתי מאושר יותר

lzf / Shutterstock

יכולתי להרגיש את הדחף מגיע לאורך כל היום. ככל שהבוקר התחולל עד אחר הצהריים ואז לערב, הטפטוף, הטפטוף, הטפטוף של ההורות סחטו את סבלנותי ואיימו על שפיותי. יכולתי לחוש את מבנה הטרדות עד לשיא, את התסכול והטינה שעולים בגרוני, את הדחף לפרוץ את דלת הכניסה ולהשאיר את הכל מאחור נפיחות בבטן.

כל סיב של היותי זקוק למרחב, כדי להשתחרר מהמלכודת הזו אליה נכנסתי ברצון. הייתי צריך לנשום בלי שמישהו יבקש ממני משהו. הייתי צריך לחשוב בלי רעש קבוע או הפרעה. הייתי צריך להרגיש את עצמי בעור שלי, להיות מישהו נפרד משלושת ילדיי היפים, לזכור מי הייתי כשלא הייתי אמא. תְעוּדַת זֶהוּת הגיע לסף וידעתי את זה.

אז אמרתי לבעלי שאני עוזב, תפסתי את נעלי הריצה וברחתי מהבית - תרתי משמע.

מעולם לא הייתי חובב פעילות גופנית, במיוחד ריצה. מעולם לא נהנתי, מעולם לא הרגשתי את הדחף או החשק שאותו שיא הרץ מדברים עליו. אבל באותו יום רצתי. רצתי כמו שמעולם לא רצתי לפני כן. רצתי כמו טרף שנרדף אחרי, כמו שחיי תלויים בזה. רצתי עד שלבי הרגיש שהוא עלול להכות ממש מהחזה שלי.

רצתי רחוק יותר מהבית. מבעלי האוהב. מילדי המקסימים אך הנזקקים. מהחיים שבילינו יותר מעשור בבניין משותף. מהזרם של אמא! אמא! ולא הוגן! ואני רעב! וכמה פעמים עלי לספר לך ?! מהכאוס והבלגן והניסיון המתמיד לשמור על קשר עם כל זה. ממאבקי הכוח והתקפי הזעם והבכי והרעש, הרעש, הרעש, הרעש.

רצתי מהכל ולא הסתכלתי אחורה. רצתי ברחובות ובמעלה גבעות ומסביב לפינות. וכשרצתי, הרגשתי את עוצמת כתפי - ההשפעה הפיזית של נשיאת פעוטות והתוצאה הרגשית של טוויני ייעוץ - מתחילים להתמוסס. הרגשתי את ערמת הטרדות נודדת למרחקים מאחוריי. התחלתי לשמוע את עצמי חושב על המחשבות שלי. התחלתי להרגיש את עצמי שוב בעורי.

שמות נשיים שחורים פופולריים

עצרתי כדי לנשום. כשהסתכלתי סביב בשכונה לא מוכרת, עם בתים משפחתיים שלא שונים משולי ברחוב, העפתי מבט דרך חלון המטבח לעבר אישה שמדיחה כלים. היא לא חייכה. האם היא הייתה אמא? אני תוהה. על מה היא חשבה? האם אי פעם רצתה לברוח?

מבצעי חיתולים באינטרנט

הבטתי לאחור לכיוון הבית ונשמתי עמוק. תוך כדי הנשיפה שמתי לב לדחיפות שדחפה אותי מהדלת התמוססה. במקומו הרגשתי משיכה חמה ומוכרת, משיכה לחזור למשפחתי. התחלתי ללכת, לבי שוב פועם בהתמדה בחזה. הייתי בסדר. הייתי שלם. יכולתי לנשום. הייתי מוכן לחזור ולהיות אמא פעם נוספת.

הלכתי באמצע הדרך הביתה ואז רצתי את המשך הדרך. בחזרה למשפחתי. בחזרה לחיים שאני אוהב.

הריצה לבעלי ולילדי באותו יום לימדה אותי שיעור חשוב בנושא אמהות. אפשר לאהוב את המשפחה שלך עם כל הלב ועדיין להרגיש צורך להתרחק מהם. אפשר להגשים ולהתמאס בו זמנית. אפשר לבלות יותר מדי זמן בתפקיד אחד ולשכוח להאכיל את הנשמה האישית שלך. אפשר להתפרץ מדלת הכניסה ולא להסתכל אחורה בלי אשמה. אפשר למצוא את העצמי שאיבדת בחצי שעה של פעילות גופנית שחשבת ששונאת.

לרוב האמהות שאני מכיר מתחשק לברוח כמה ימים. כאשר אתה מרגיש דחף זה, עשה זאת. תפוס את הנעליים והלך. נשמו עמוק והרגישו את האוויר ממלא את הריאות. מרגיש את ליבך מתפוצץ. שתו את החופש שמחכה לכם ממש מחוץ לחיי היומיום שלכם. אל תפחד שלא תרצה לחזור. אתה. גופך יחזור מיוזע ובזבז, אך נשמתך תחזור מחודשת ורעננה.

התחלתי לברוח את דלת הכניסה באופן קבוע, ומעולם לא הייתי מאושר יותר. אני ממליץ עליו בחום לאמהותי. אתה עלול לגלות כי בריחה מהבית היא אחת הבחירות הטובות ביותר שאתה יכול לעשות - עבור עצמך ומשפחתך.

שתף עם החברים שלך: