celebs-networth.com

אישה, בעל, משפחה, מעמד, ויקיפדיה

אני מרגיש כמו קלישאה של גיל הביניים

גיל העמידה
כאב ראש הנגאובר מחמיר עם הגיל

Kanawa_Studio / Getty

אמרתי את זה בעבר, ואני אגיד את זה שוב: שנות ה-40 שלך מוזרות. הם משחררים ומפחידים, מהנים ובודדים, מבלבלים וממוקדים, הכל בו זמנית. וזה רק מתאר את הנוף הרגשי. השינויים הפיזיים ממש מופרעים. (תודה, גיל המעבר.)

זה לא שלא ידעתי שהגוף שלי ישתנה כשאגיע לגיל העמידה. ראיתי את אמא שלי ואת דודותיי וחברותיהן חוו את זה. קראתי על זה. אלוהים יודע, שמעתי על זה. אבל זה לא היה כל הסיפור. זה לא ממש שקע ולא הייתי מוכן.

רק לפני כמה ימים, הסתכלתי על הברכיים שלי והזדעזעתי לגמרי כשהבנתי שיש לי את המראה הנייר הזה. העור שלי נראה כמו דף שיעורי בית ישן שהתפורר, לעס על ידי הכלב, התפורר עוד קצת, ישב בתחתית התרמיל של הטווין שלי, כולו רטוב ומתפורר, ואז השתטח שוב. WTF. כלומר, מה לעזאזל? מתי זה קרה?

משאבה חשמלית של ameda finesse

אולי כל זה לא צריך לבוא כהלם, אבל זה קורה. אני מוקסם ומופתע ורק קצת מזועזע, TBH.

אבל אז אני נזכר בכל הסיפורים ומדבר עם אחרים על שנות ה-40 הפרועות, ואני מבין אולי אפילו יותר בהלם וביראה: OMG, אני סטריאוטיפ מטורף של גיל העמידה.

דירוג בטיחות nuna rava

יש לי קמטים ואקנה - באותו זמן ארור. מה שהיה מספיק גרוע אלמלא המפרסמים והמשווקים טורפים את חוסר הביטחון שלנו בכל שנייה ארורה בכל יום ארור, אומרים לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לעצור את הקמטים ולהזכיר לנו שהשיער שלנו נראה שטוח וחסר חיים. דוחף לנו את הבוטוקס בגרון. אנחנו יכולים פשוט לנוח כבר?

אני מתעורר ב-2 לפנות בוקר בשלולית זיעה, מוחי מסתחרר: האם זכרתי לכבות את התנור לאחר ארוחת הערב? למה אמרתי את הדבר המטופש הזה לפני 12 שנה? הילדים שלי בטלפונים שלהם יותר מדי? למה אני לא יכול להוציא את רישיון הנהיגה מאת אוליביה רודריגו מהראש שלי? אני אפילו לא מכיר את המילים אבל אני לא יכול להפסיק לשמוע את זה. OMG, המתבגר שלי הולך לנהוג בקרוב. נצטרך רכב שני ועוד ביטוח ואני אצטרך מרשם Xanax חזק יותר.

לפעמים הפאניקה של 2 לפנות בוקר היא כל כך עזה שאני לא יכול לנשום. גיל הביניים פירושו הזעות לילה והתקפי פאניקה ליליים, שמשמעו אפוא תשישות בשעות היום. אני נראה עייף כל הזמן - כי אני כן. אני מותש בטירוף. בדיוק כמו אמהות בגיל העמידה מאז תחילת הזמן.

לא רק שאני נראה עייף כל הזמן, אני נראה עצבני. ה-RBF שלי קיבל חיים משלו ואני עייף מכדי לעשות משהו בנידון. אנשים ישאלו, למה אתה כועס? תודה ל-RBF שלי, ואני אחשוב, לא כעסתי - אבל אני עכשיו. תודה על זה. לפני זמן מה, כנראה בעיצומה של שיחת הזום ה-17 שלי היום, הבנתי כמה זמן ואנרגיה אני משקיע בניסיון להסתכל לא עצבני . והבנתי, די. נמאס לי להתמקד בעיוות הפנים שלי רק כדי שאראה כמו שהחברה אומרת לנו שאנחנו צריכים להיראות. מה שמביא אותי לקלישאת גיל העמידה הבאה שלי...

גיל הביניים אומר שנמאס לנו מהשטויות. די עם החרא שלא משנה. וכל כך הרבה פשוט לא משנה. אני מוצא את עצמי ממלמל למי אכפת הרבה. למי אכפת אם יש לי את עבודת החלומות שלי או לא. למי אכפת אם המותניים שלי רחבות יותר והישבן שלי שטוח יותר. למי אכפת אם אעשה קעקוע נוסף. למי אכפת אם אני אצבע את השיער שלי בוורוד לוהט. למי אכפת אם אני לובשת מגפי בוקרים או חצאית מיני או מכנסי טרנינג. למי איכפת. למי אכפת אם יש לי קמטים בשפה העליונה וקמטי עיניים ו-11 כל כך גדולים שהם יכולים להגיש בקשה למיקוד משלהם. למי אכפת מה אני מפרסם ברשתות החברתיות. למי אכפת אם אני אשטוף כלים או אקפל את הכביסה. למי איכפת. האם למי אכפת המנטרה החדשה של גיל הביניים?

אבל שוב, אכפת לי. בערך הרבה. חשוב לי להילחם בסקסיזם ולפירוק גזענות ולתת לנשים להזדקן באופן טבעי ובדרכן. חשוב לי לגדל ילדים איך אני אמפתי ואדיב. אכפת לי מהרבה. ויש שטויות בכל מקום. בכל-פאקינג-איפה. יש לי ציפיות גבוהות יותר וסובלנות נמוכה יותר לשטויות, מה שאומר שאני יותר מאוכזב מאנשים (כולל מעצמי כשאני לא עומד באידיאלים שלי). אני כועסת מאוד. זה הורמונים? החסרונות של המצב האנושי? מי בטירוף יודע.

אנפאמיל מול התחלה טובה

לא משנה מה הסיבה, זה שם. תמיד משתהה, מבעבע מתחת לפני השטח. הכעס. מאיפה לעזאזל הגיע הכעס הזה? כי אני כל כך כועס לפעמים שאני חושב שהראש שלי עלול להתפוצץ ממש. או שאני עלולה להתפורר למצב העובר ולהתייפח במשך שעות. כל אחד מהם. לפעמים שניהם תוך דקות ספורות.

enfamil גורם לגז

אבל לצד הכעס יש גם כל כך הרבה שמחה והכרת תודה שאני לא יודע מה לעשות עם זה. וישנה ההבנה שהחיים קצרים ויקרים ויפים. ואומג, זה חצי נגמר. ראה את הפאניקה שאני עושה את זה לא נכון. שאני מבזבז את חיי על דברים לא חשובים. שאני לא מנצל את היום הפתגמי. והיום המילולי לצורך העניין. רמז לפאניקת הלילה.

כל כך הרבה על גיל העמידה הוא סותר ומבלבל. כל כך מבלבל. אבל זה גם משחרר ומהנה ומעצים. אני מרגישה כאילו אני קלישאה של גיל העמידה, ובו בזמן מרגישה בהלם מוחלט שזה קורה לי. לא, לא ל לִי. זה קורה. זה אני.

ואם הסטריאוטיפים נכונים, רוב הסיכויים שהדברים האלה הם גם אתה.

שתף עם החברים שלך: